פסק-דין בתיק עפ"ת 48868-11-12

פתח דבר:

1.         לפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, (להלן: " בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 18/10/12 על ידי השופט שמואל יציב בתיק תת"ע 6621-09-11. (ראה רישא של הודעת הערעור).

2.         אולם בסיפא של הודעת הערעור (ראו סעיף 17+18) ביקש בא כוח המערער להקל בעונש ולבטל את עונש הפסילה בפועל.

3.         בדיון בפניי החל בא כוח המערער לטעון לעניין הכרעת הדין, אולם בשלב מסוים הודיע כי הוא מצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד - (ראו עמ' 1 שורות 16-18).

ההליך בבית משפט קמא:

4.         המערער הובא לדין בגין עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיפים  62 (3), 64ב (א)(ד) וסעיף 39א' הכול לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 ותקנה 169א' לתקנות התעבורה תשכ"א- 1961 (להלן: " התקנות").

5.         בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 02/07/11 ברכב במקום ציבורי - ברחוב יוחאי בן נון בסמוך לתחנת הרכבת, בהיותו שיכור. בדיקת הינשוף שנעשתה למערער הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 295 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף.

6.         המערער הודה בעובדות כתב האישום בהיותו מיוצג על ידי עורך דין אחר, הורשע בדין ולאחר שהצדדים טענו לעונש השית עליו בית משפט קמא את העונשים הבאים:

24 חודשי פסילה בפועל בניכוי חודש פסילה מנהלית, 4 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים כמפורט בגזר הדין, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים ו- 1,000 ש"ח קנס כספי שישולם תוך 60 יום. 

טענות הצדדים:

7.         המערער טוען כי יש להקל בדינו בהתחשב בעובדה כי ריכוז האלכוהול שנמצא בגופו נמצא קרוב לסף התחתון המהווה בסיס להגשת כתב אישום, קרי, על פי המקובל בפסיקה ועל אף האמור בחוק, ריכוז של 290 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אוויר נשוף יהווה בסיס לקביעה של נהיגה בשכרות וכי הריכוז שנמצא בגופו של המערער הוא 295 מיקרוגרם אלכוהול. מכאן, שהיה מקום לתת לכך ביטוי בעונש ולא להשית עליו את עונש הפסילה המינימאלי.

8.         עוד טען המערער כי הוא הודה, נטל אחריות, נסיבותיו האישיות לא קלות, נוהג משנת 2000 ולחובתו 5 הרשעות בלבד שכולן עבירות של ברירת משפט. המדובר באדם צעיר יליד 82' וזו מעידתו הראשונה בגין עבירה של נהיגה בשכרות.

9.         המערער טען כי בית משפט קמא החמיר אתו מעבר לכל פרופורציה משום שעל סמך מה שכתב  בגזר הדין, הוא סבר שהחוק קבע ריכוז של 240 מיקרוגרם אלכוהול כבסיס להגשת כתב אישום בגין עבירת הנהיגה בשכרות, למרות שהנחיות המשיבה הן; שכתב אישום יוגש רק משנמצא ריכוז של 290 מקרו גרם אלכוהול ומעלה .

10.        המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. סבורה כי העונש הינו עונש המינימום הקבוע בחוק.

            בית משפט קמא לא טעה כשכתב בגזר הדין כי בחוק נקבעה המידה של 240 מיקרוגרם אלכוהול, קביעה שלא שונתה עד כה, הגם שהיא נוהגת להגיש כתבי אישום בגין עבירה של נהיגה בשכרות רק במקרים שבהם נמצא ריכוז של 290 מיקרוגרם אלכוהול ומעלה.

מכל מקום, הריכוז שנמצא בגופו של המערער עולה על הריכוז הקבוע בחוק (240) והריכוז שמהווה בסיס להגשת כתב אישום על פי הפסיקה (290).

11.        המשיבה הפנתה לפסיקה שבה הוטל עונש המינימום גם בריכוז של 305 מיקרוגרם אלכוהול ולטעמה נסיבות העניין של המערער, הן הנסיבות האישיות והן נסיבות ביצוע העבירה, אינן מצדיקות חריגה לקולא מעונש המינימום.

דיון והכרעה:

12.        לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט קמא, בהודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני  מחליט לדחות את הערעור.